גמרא
פירוש
הָנִיחָא לְרַבָּנַן אדְּאָמְרִי שְׁנַת חֲמִשִּׁים אֵינָהּ מִן הַמִּנְיָן אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר שְׁנַת חֲמִשִּׁים עוֹלָה לְכָאן וּלְכָאן לְמָה לִי בִּשְׁמִיטִּין סַגִּיא הָא וַדַּאי דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה.
וְלֹא מָנוּ שְׁמִיטִּין וְיוֹבְלוֹת וְהָכְתִיב {ירמיהו ל״ד:י״ד} מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ.
וְהָוֵינַן בְּהוּ מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים וְהָכְתִיב {דברים ט״ו:י״ב,י״ח} וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק שֵׁשׁ לַנִּמְכָּר וְשֶׁבַע לַנִּרְצָע.
הָהוּא בְּתוֹכָחָה כְּתִיב וְקָאָמַר נָבִיא הֲשִׁלַּחְתֶּם וְהָכְתִיב {ירמיהו ל״ד:י׳} וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ.
אֶלָּא אָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ושואלים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לדעת חכמים שאומרים] כי שנת חמשים (היובל) אינה חלק מן המנין של מנין שנות השמיטה, אלא לדעת רבי יהודה שאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, כלומר, שהיא נמנית כשנה הראשונה לשמיטה הראשונה של היובל הבא, למה לי למנות את היובלות? והלא אם אין היובל נוהג — במניית שמיטין סגיא [די]! ומשיבים: הא [ברייתא זו] ודאי שלא כשיטת רבי יהודה היא. ושואלים: והאם לא מנו שמיטין ויובלות לאחר גלות שבט ראובן גד וחצי שבט המנשה? והכתיב [והרי נאמר] בספר ירמיה, שחי שנים לאחר מכן: ״מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך, ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם״ (ירמיה לד, יד), והוינן בהו [והיינו עוסקים, מתקשים בהם]: האם ״מקץ שבע שנים״? והכתיב [והרי נאמר שם]: ״ועבדך שש שנים״, ולא שבע! ואמר רב נחמן בר יצחק: שש שנים הוזכרו ביחס לנמכר רגיל, שיוצא בסיום שש שנות עבדות (שמות כא, ב), ואילו שבע שנים הוזכרו ביחס לעבד נרצע, הנשאר כעבד בבית אדונו, שיוצא ביובל אפילו אם הגיע היובל כעבור שנה מרציעתו. ומכאן עולה שהיובל נהג בימי ירמיה, למרות שלא היו כל השבטים במקומם! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] לא כציווי נאמר על ידי ירמיה, אלא בתוך תוכחה כתיב [נאמר], שכך ציוה ה׳ את ישראל בצאתם ממצרים, וקאמר [ועל כך אומר] הנביא: השלחתם את העבדים הנרצעים בזמן שהיה היובל נוהג? ומקשים: והכתיב [והרי נאמר] שם: ״וישמעו וישלחו״ (ירמיה לד, י), כלומר, דברים אלו שדיבר עליהם ירמיה נתרחשו באותה שעה! אלא יש להסביר דבר זה לפי מה שאמר ר׳ יוחנן: למרות שהיובלות בטלו בגלות ראובן גד וחצי שבט מנשה, ירמיה החזירן לעשרת השבטים שגלו, ויאשיה בן אמון מלך עליהן על כל ישראל, ובאותה שעה חזר היובל לנהוג. ומנא לן דהדור [ומנין לנו שחזרו השבטים]? דכתיב [שנאמר] בדברי יחזקאל, שחי בדורו של ירמיה, והתנבא על העתיד: ״כי המוכר אל הממכר לא ישוב״ (יחזקאל ז, יג), כלומר, מי שמכר את שדהו — לא ישוב אליו השדה ביובל. ויש לתמוה: אפשר יובל כבר בטל, שהרי כבר גלו השבטים, והנביא יחזקאל מתנבא עליו שעתיד שיבטל? אלא מלמד שהחזירן ירמיה אחר גלותם, וחזרו ישראל למנות יובלות, ובאותו זמן התנבא יחזקאל שהיובל יתבטל. ושואלים: ומנלן [ומנין לנו] שיאשיה מלך עליהן? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: ״ויפן יאשיהו וירא את הקברים... ויאמר מה הציון הלז אשר אני ראה. ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בית אל״ (מלכים ב כג, טז—יז), וקשה, וכי מה טיבו של יאשיהו מלך יהודה בבית אל, שהיתה בתחומי ממלכת ישראל, ולא ביהודה? אלא כשהחזירן ירמיהו, יאשיהו מלך עליהם, על כל השבטים, שחזרו למקומם. רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא [מכאן] יש ראיה, מדברי הושע לישראל: ״גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי״ (הושע ו, יא), כלומר, כאשר ישובו ישראל — יעמוד בראשם מלך יהודה. א משנה בתי החצרים, שנזכרו בתורה (ויקרא כה, לא), שאינם בתי ערי חומה, אם מכרום בעליהם — נותנין להם כח יפה שיש בבתי ערי חומה וכח יפה שבשדות, וכיצד? נגאלין מיד וכל שנים עשר חדש כדין בתים של ערי חומה, ולא רק לאחר שנתיים כשדות, ויוצאין ביובל לבעלים, וקודם היובל — בגרעון כסף, כמו השדות, שמחשב המוכר כמה קיבל בעד השדה לכל שנה עד היובל, ולפי מספר השנים שחלפו גורע מן הסכום שקיבל מן הקונה. אבל בית ערי חומה נחלט לאחר שנה, ואינו יוצא ביובל. וכשנגאל בתוך שנה — נותן את הסכום המלא שקיבל עבורו. ב גמרא במקור הדין של משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], נאמר בתורה: ״ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב גאולה תהיה לו וביובל יצא״ (ויקרא כה, לא) — הקישו הכתוב את בתי החצרים לשדה אחוזה, מה שדה אחוזה יוצא ביובל או בגרעון כסף — אף בתי החצרים יוצאין ביובל ובגרעון כסף. ויש לשאול, אי (אם כן) שמא נאמר גם: מה שדה אחוזה אינה נגאלת בפחות משתי שנים מזמן שנמכרה — אף בתי החצרים אינם נגאלים בפחות משתי שנים? תלמוד לומר: ״גאלה תהיה לו״, ומשמעות הכתוב היא — מיד. ויש לשאול: הואיל ונתת להם כח יפה שבשדות וכח (שדה) [יפה] שבבתים, יכול לא יצאו ביובל? תלמוד לומר: ״וביבל יצא״. ושואלים: מאי קאמר [מה אומר החכם שבברייתא], כלומר, מדוע הוצרך ללימוד זה? והרי אמר מתחילה שנותנים לו כח היפה שבשדות, שיוצאים ביובל! אמר רב הונא: באמת לא נצרכא [לא נצרך] הכתוב למוכר, אלא למקדיש בית בבתי החצרים, וגאלו אדם אחר מיד הקדש, ופגע בו יובל בתוך השנה השניה לגאולת הבית מיד ההקדש, ללמד שהוא חוזר לבעליו הראשונים. שכן למאי מדמית ליה [למה אתה מדמה אותו]? אי [אם] לבתי ערי חומה שהוקדשו וגאלם אחר מדמית ליה [אתה מדמה אותו] — איחליט ליה [הוחלט לו הבית] ללוקח כבר בתום השנה הראשונה, כפי ששנינו בברייתא לעיל (לא,ב), אי [אם] לשדה אחוזה שהוקדשה וגאלה אחר מדמית [אתה מדמה אותו] — לכהנים נפקא [יוצאת] ביובל, כפי ששנינו במשנה לעיל (כה,א)! להכי אצטריך [לכך הוצרך הכתוב לומר] ״וביבל יצא״ — ללמדנו שבתי החצרים חוזרים במקרה זה לבעליהם. מתקיף לה [מקשה על כך] רב זעירא: מאי איריא [מה שייך], מדוע לפרש כתוב זה דווקא במקרה שגאלו אחר מיד ההקדש? אפילו לא גאלו אחר נמי [גם כן] יצא מיד ההקדש לבעליו, שהרי אמר הכתוב בסתם: ״וביובל יצא״! אמר ליה [לו] אביי: אין לומר כן, כדי שלא יאמרו האנשים: הקדש יוצא לבעליו מיד ההקדש בלא פדיון. ומוסיפים: מנלן [מנין לנו] שאכן בית שהוקדש אינו יוצא מן ההקדש בלא פדיון? מבן לוי, מה בן לוי שיפה כחו בממכרו יותר מישראל, שגואל לעולם שדה או בית שמכר (ראה משנה להלן עמוד ב) — הורע כחו בהקדשו, שצריך לפדות את הקדשו, ואינו חוזר אליו ביובל בחינם, כפי שיתבאר, ישראל שהורע כחו בממכרו, שאם מכר שדה אחוזה אינו יכול לגואלה בשנתיים הסמוכות למכירתה, וכן אם מכר בית בעיר חומה יכול לגואלו רק בתוך שנה — אין דין שהורע כחו בהקדשו, שאם הקדיש בית בבתי החצרים והגיע היובל, שצריך לפדותו מיד ההקדש? ומוסיפים: והתם מנלן [ושם מנין לנו] שאין הקדשו של בן לוי חוזר אליו בחינם ביובל? דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בתורה: ״ואשר יגאל מן הלוים, ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל״ (ויקרא כה, לג), ומהכתוב ״ויצא ממכר״ שומע אני לכאורה, כי כל מה שמכר הלוי חוזר אליו ביובל, אפילו מכר הלוי עבדיו מטלטליו ושטריו — על כן תלמוד לומר: ״בית ועיר אחזתו״, ולא דברים אחרים. ויש לשאול: אם כך מה תלמוד לומר ״ממכר״? לדייק ממנו: דוקא ממכריו, אם מכר בית ועיר אחוזתו — יוצא ביובל בחנם, ואין הקדש של הלוי יוצא בחנם ביובל, אלא בפדיון. ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעת רב הונא, שאם הקדיש בית חצרים וגאלה אחר מיד ההקדש, שחוזרת לבעלים ביובל, על דעת ר׳ אושעיא, שאמר ר׳ אושעיא: הכל היו בכלל ״ונתן הכסף וקם לו״ (ראה שם כז, יט), שהגואל דבר מיד ההקדש נחשב מעתה לבעליו לגמרי, וכשפרט הכתוב בשדה אחוזה ״והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה׳ וכו׳ לכהן תהיה״ (שם כא), ללמד שאם הקדישה הבעלים וגאלה אחר מן ההקדש, יוצאת השדה ביובל לכהנים — למדנו מכאן כי דווקא בשדה הוא דפרק ליה [שפודה אותו] ונפקא [ולמרות זאת יוצא] מידיו לכהנים ביובל, אבל הנך [אלה], בתי החצרים שהוקדשו, וגאלם אחר מיד ההקדש — כדקיימי קיימי [כמו שהם עומדים עומדים], ברשות מי שפדה אותם, ואינם יוצאים להקדש, וגם לא לבעלים הראשונים כפי שסבור רב הונא. ושואלים: אם כן, הכתוב ״וביבל יצא״ ממנו למד רב הונא, לשיטת רב אושעיא למה לי? אמר רב פפא: לא נצרכא [לא נצרך] כתוב זה אלא למוכר בית בבתי החצרים ופגע בו יובל בשנה שניה, ללמד שהוא חוזר למוכר. שכן יש לשאול: למאי מדמית ליה [למה אתה מדמה אותו]? אי [אם] למוכר בתי ערי חומה מדמית ליה [אתה מדמה אותו] — הרי בית חומה כבר איחלט ליה [הוחלט לו] הבית ללוקח בתום השנה ראשונה, ואינו יוצא ביובל. אי [אם] למוכר שדה אחוזה מדמית ליה [אתה מדמה אותו], הרי הקונה שדה אחוזה פחות משנתיים לפני היובל — השלמה בעי [צריך], שהיא נשארת בידו שנה נוספת לאחר היובל, עד שיאכל ממנה שתי שנות תבואה (לעיל כט,ב), להכי אצטריך [לכך הוצרך] לומר הכתוב בבתי החצרים: ״וביבל יצא״ — ללמד שהבית חוזר לבעליו, ואינו נשאר שנה נוספת ביד הקונה לאחר היובל. ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב הונא ותיובתא [והיא קושיה] על דברי רבי אושעיא: המקדיש בית בבתי החצרים — הרי זה גואל מיד וגואלו לעולם; ואם גאלו אחר מיד הקדש, והגיע יובל ולא נגאל — אין הבית נשאר ביד הפודה, אלא חוזר לבעלים ביובל.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush